SHADOW AND MULTIPLICITY:
Nair Kremer honours Clarice Lispector
Those who know the work of Nair Kremer understands the meaning of the tribute that she pays to the writer Clarice Lispector, many are the connections that bind them. We begin with the creation process. In both, the construction work is done by adding, i.e. migration fragments taken from the original place, reinstalled in the composition of new textual and visual objects, and are asked to be reinterpreted.
According to this constructive principle, it is observed, for example, in Nair Kremer´s work, the same female figure represented in a two metre sculpture, in an installation, in a painting and after cropped in a miniaturized metal sculpture, hold by a support that reduces its size even further, romantically pointing to the modern world oppression. We can also see the same tiny figure, hidden in an intimate space, which forces the viewer to change the pace to reach it closely.
There's in this combination process, beyond the constant dialogue within the physical space, the searching for something that, however, it is not there, since the joining and re-joining of the fragments, there’s no conclusion reached on a single object that carries the entire meaning. Thus, the female figure that diachronically runs through Nair’s work, placed in different positions and in different sizes, is a shadow that reaches the unsaid.
In both, Nair and Clarisse, there’s this indirect path, the deviation established as a working method that requires the returning to the initial point. The restless breath made of "twists" that casts objects in layers of meanings, and at the same time it pushes the stimulus for a constant restart.
In the comings and goings, the dialogue that Nair takes is not only inbreeding or facing her own work. There are ranges of references, whose origins are linked to a modernist tradition that dates the beginning of the Century, with the collaged sculpture of Picasso, Gonsalez, Tatlin or Rauchenberg. The paintings of fantastic cities and robotic figures bring to the scene the dialogue with the Surrealists and especially with Max Ernst. Partner of Jackson Pollock in the gestural painting, Nair prints her personal rhythm to the images that deepen and escape from the surface of the frame. The "pop" art is presented, for example, in Clarice´s multiples displayed on the newspaper. An allusion to "optical art" can be caught in the impossible geometries, where the boundaries between internal and external space are puzzled.
The dialogue in different directions creates circular effects and echoes voices that haunt both Clarice´s fictions and Nair’s visual work. In both cases, paradoxically, the images always multiply, deny, enhance, increase, incorporate, decrease, go drift and seek.
In Clarice Lispector´s fiction, the limits, the imprisonment that is bound to the human condition and the desire for unlimited freedom that pursues her is always exposed to the success and failure. Failure is the stigma that the writer carries. Between reality - her raw material - and language. The way she goes searching without finding it- her effort is to seek, but returning empty-handed. With the unsayable. “The Unspeakable can only be given to me by the failure of my language. Or when the construction failures in getting what it wants.”(The Passion According to G. H., p. 178).
While points and designates, the word gives rise to its shadow, the multiplicity of what has no name. It betrays what is said and it’s faithful when mute. So it´s needed to polish the lines, hit the line and increase the silence around the word. Scattered and mangled, the language reflects the emptiness of the subject looking for its image and from a lost totality of the living world.
It can be assumed from the prolixity of the expressive forms that Nair Kremer touches with her hand - collage, woodcut, shape, or using the emptiness of the form where she also searches restlessly for something that tries to flee from her, that doesn’t allow to be touched or represented, signing up herself in this kind of "aesthetics of failure", betraying what it achieves to be represented.
“What I cannot say”, said Clarice Lispector, "is more important than what I say. /.../ Each time I write fewer words. My best book will happen when I do not write at all’’ (Olga Borelli, Clarice Lispector: Sketching for a possible portrait, p 85).
Although the aesthetic program of Clarice Lispector has the silence as a horizon - the non-book, she is excessive in the writing exercise that redoubles and pushes to be to the limit of her expressiveness. Nair also meets Clarice there, because her art experiences the most impressive oppositions: the ambivalence between "poor" material resulting from richly coloured vision; the expression that unites joy and the sense of disaster, lyricism and apocalyptic images, all in the record of the excess, marked also by the objects that the artist removes from her work (one mermaid, a vase, a tree branch), signalling something that is not represented, and, of course, to propose a reinterpretation by the proximity game.
With this parallel, I justify the legitimacy of the tribute that now Nair Kremer is due to Clarice Lispector, many years after of the writer’s death.
Berta Waldman
Campinas, June 1996.
São Paulo, December 2013 (revised text)
הביצה והתרנגולת
תערוכת מחווה במלאות 100 שנה להולדתה של הסופרת קלריס ליספקטור בספרייה העירונית - כפר סבא
האמנית : נאיר קרמר
"אבל רגשות הם מים רגעיים. כעבור זמן קצר - כפי שאותם המים כבר שונים כשהשמש גורמת שיהיו קלים מאוד, וכבר שונים כשהם מתעצבנים בניסיון לנגוס באבן, ושוב שונים על פני הרגל שטובלת - כעבור זמן קצר לא היו על פנינו רק אווירה ואורה."
קלריס ליספקטור, מתוך לגיון הזרים, מתוך קובץ הסיפורים אושר סמוי עמ’ 35
אל תוך המכניות, שנראית על פני השטח של היצירה שלה, משחילה נאיר קרמר את המים - כפרפרזה של קלריס - באובססיה עדינה. האלמנטים שחוזרים ושבים ביצירות השונות של קרמר - הספירלה, הביצה, הציפור, הקווים השבורים, האישה, הדיוקן של קלריס, הלב - הם אותם המים, התמונות והאסוציאציות של התת-מודע של היוצרת. את אותם האלמנטים קרמר לא מפסיקה להזיז, לעקור ולשבץ, לשעתק וגם לשחזר אל ובתוך מסגרות שונות רגעיות, ובזאת הם לא נשארים אותם הדברים; הינם הם ואינם הם. אין ספק שבזאת מצליחה קרמר להפיק חוויה ויזואלית מקבילה להוויה הקיומית שמהדהדת בכתיבתה של קלריס ליספקטור; על אותם הדברים שהם אותם הדברים ולא אותם הדברים; על הרגשות, הפחדים, האסוציאציות, הזיכרונות והתקוות שלנו, שעוברים תהליך הריסה ונבנים
מחדש כל פעם עם התחלפות הרוח בזרימת החיים, ובכל זאת נשארים מיוחסים לנו - לאותו המקור.
התוצר הסופי המוצג בתערוכה של נאיר קרמר אינו אלא תוצר ביניים, תוצר רגעי. העבודות המוצגות בתערוכה אינן עצם העבודות. פעולות הריבוי שמשתקפות ביצירותיה של קרמר הן מעין תיעוד לאופן העבודה של היוצרת. היצירות המוצגות, הן בעצם חומר לא מוגמר; חומר שעבר מיחזור, מיצירה לאחרת, מקיר תערוכה כלשהי לרצפה של תערוכה אחרת, או משולחן העבודה של היוצרת למגירה שלה שאולי שהה שם שנים עד שנבחר להיות איזשהו חלק מיצירה או יצירה בפני עצמה בתוך הקשר אחר מזה שנולדה בו תחילה; חומר שעבר הרכבה שהלכה והשתנתה עד לרגע שהתקבע בחלל של התערוכה הנוכחית, בספרייה; חומר שלא נותן לא ליוצרת ולא לצופה תשובה מוחלטת על טיבה של היצירה, כמו בשאלת הביצה והתרנגולת שלא מספקת לשואלת או לשואל אלא מרחב חשיבה על תשובות
לשאלות אחרות; וזה ימשיך להיות גורלם של החומרים גם אחרי פירוק התערוכה.
בהתבסס על עיקרון זה בוראת קרמר את יצירותיה. היא ממשיכה לבנות מחדש את החומרים, מתלהבת מחדש מהתוצר כמו ילדה קטנה שלא מפסיקה לבקש את אותו הסיפור לפני השינה ומתרגשת כל פעם כמו שלא ידעה אותו מעולם. דרך תערוכה זו קרמר מזמינה את ההתערבות של הצופה להשתתף במסע הנצחי של החיפוש אחר הסיפור הבלתי ניתן לסיפור. כשאנו ניצבים מול עבודותיה של קרמר, אנו מוצפים בסמלים, בגודש הצבעים, בחומרים, בצורות ופרטים. קרמר דולה את עולם המושגים של היצירות שלה מאובייקטים יומיומיים, מעוותת אותם באווירה מופשטת והופכת אותם לפוליסמיים; יוצרת מציאות בתוך מציאות שאופף אותה ערפל מיסטי ותחושה של חוסר וודאות. בזאת, מאלצת אותנו, הצופות והצופים, לייצור זיקה עם מה שרצינו לדעת. כמו בכתיבתה של קלריס ליספטקור, משתמשת
נאיר קרמר בשפה של חיפוש וחישוף של סתירות, בשבירת רצף ובהצגה של ניגודים זה כנגד זה, תוך אתגור עצמי ושל הצופה.
נאיר קרמר אמנית רב-תחומית ומחנכת באמצעות אומנות, נולדה בסאו פאולו - ברזיל )1938(. ב-1961 עלתה לישראל והתיישבה בקיבוץ ברור חיל בנגב עד 1982. בתקופה זו סיימה את לימודיה במדרשה למורי אמנות ברמת השרון. ב-1982 חזרה לברזיל והמשיכה את הקריירה שלה באמנות. הקימה תערוכות במוזיאונים, גלריות וביאנלות, ובין היתר: מוזיאון לאמנות של סאו פאולו )ברזיל(, מוזיאון תפן )ישראל(, מוזיאון אמריקה בוושינגטון )ארה"ב(, באוניברסיטת ניו יורק )ארה"ב(, מוזיאון אוסקר ניימאייר )קוריטיבה - ברזיל(. ב-1985 ייצגה את ישראל בביאנלה של סאו פאולו יחד עם מנשה קדישמן, דני קרוון וציבי גבע, וב-2019 השתתפה בביאנלה הבינלאומית בקוריטיבה
)ברזיל(.
אחרי ארבעים שנה בברזיל קרמר חזרה לארץ, ובמקום המוזיאון בוחרת בספרייה הציבורית שליד ביתה בכפר סבא כמקום להציג בו הפעם. הבחירה של קרמר לציין את מחוותה לקלריס ליספקטור - הסופרת הפנומנלית, הפילוסופית או המסאית יותר מאשר סופרת - בספרייה, היא הבחירה הכי נכונה, כי הרי הספרייה היא הבית של המחשבה; הבית של הספרים, הקוראות והקוראים והמבקרות והמבקרים בה. קרמר רצתה מקום שמכיל גדולה, מקום אינטימי שתוכל להפגיש בו את האמנות שלה שהושפעה מליספקטור לקהל שמחפש לקרוא. את שם התערוכה הביצה והתרנגולת, קרמר שאלה מליספקטור, על פי שמו של אחד הסיפורים של ליספקטור שמופיע בקובץ הסיפורים אושר סמוי ]תורגם לעברית על ידי מרים טבעון בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001[. זהו אחד הטקסטים האקזיסטנציאליסטיים הבולטים
של ליספקטור שהוקסמו ממנו והתשתמשו בו אמניות ואמנים מתחומים שונים.
היצירות בתערוכה מוצבות בשלושת הקומות של הספרייה; בקומת הכניסה, בקומה הראשונה - בפרוזדורים, במסכים ובחדר ההרצאות - ובגלריה של הספרייה בקומה השנייה. קרמר פורסת את יצירותיה באופן נועז במרחב שמוסיף להן גוון של איפוק. כמו שחושפים פיסות קטנות מסוד שנזהרים מלגלות אותו במלואו.
אחת העבודות המוצגות בתערוכה זומנה על ידי נאיר מאוצרת התערוכה רנא חאג' יחיא. כשנאיר הכירה לרנא את הסופרת קלריס ליספקטור, רנא גילתה חיבור עמוק לכתיבה שלה, למודעות הנרחבת של הסופרת ולעצבות המאופקת שמסתירה מאחורי המילים. כהשתתפות במחווה לליספקטור, רנא הכינה מיצג שמוקרן בחדר ההרצאות של הספרייה
קריאה מהנה!
רנא חאג' יחיא אוצרת התערוכה